לפני הרבה מאד זמן, שמעתי את הסיפור על הסרטנים החיים בחוף הים בתוך קונכיות המשמשות כביתם. ככל שהם גדלים יותר כך הופכת הקונכיה לצרה יותר עבורם. ברגע אחד הם מחליטים שאינם יכולים לחיות יותר בתוך הקונכיה הזו, ושאם ישארו בה יגדלו למוות. אז הם עוזבים את הקונכיה ומתרוצצים להם בחוף לחפש להם קונכיה חדשה, בית חדש שיתאים למידותיהם החדשות.
שנים רבות חשבתי שזה סיפור על אומץ. האומץ לעזוב את הישן, כשכבר אינו מתאים למי שאנחנו, ולמצוא לנו את משכננו במקום חדש, שבו אנו מוצאים את אושרנו. אומץ להיות חשופים ופגיעים במהלך החיפוש עד שנגיע למרחב הבטוח החדש שלנו.
בשנים האחרונות אני מבינה יותר ויותר שעזיבת הישן ואימוץ מקום חדש הינו פתרון נכון במצבים מסוימים, אך לעתים אנחנו נוטים לאמץ מהר מדי את הפתרון הזה. קשיים שאנו חווים בעולם סביבנו: בעבודה, בזוגיות, במערכות יחסים בלימודים או בכל מעגל אחר יכולים להיות הזדמנות אמיתית לצמיחה שלנו. אנו עשויים לגלות כי האומץ והקושי האמיתיים הם להתייחס לישן כחלק בלתי נפרד מהבית שלנו, להמשיך לשמור על מה שהוא הביא עבורנו עד הרגע שבו אנו מרגישים שיש בו משהו שכבר ממש לא עובד לנו. במקום להחליף אותו אנחנו יכולים לבנות מתוכו בית חדש. באופן מפתיע באחד הטיולים שלי לדרום, הגעתי לקיר האמוניטים במכתש. גיליתי שהאמוניטים היו סרטנים שחיו בתוך מבנה קונכייתי, וכשזו הייתה צרה להם, הם הגדילו את ביתם באמצעות הפרשת חומר שהרחיב את הקונכייה.
חשבתי על איך דרך הקושי מתפתחת היכולת שלנו להישאר במקום שבו קשה לנו, מבלי לברוח או להתעלם ממנו, מבלי לרצות להיות במקום חדש, רחוק, אחר. להישאר ולהתמודד מתוך מודעות פנימית , להשתנות ולבחור מחדש.
אין כאן שאלה של מה נכון או לא נכון. לפעמים האמת מונחת ב"לקום וללכת" ולפעמים דווקא ב"להישאר".
בשתי האפשרויות, נקודת העמידה ברגע של הסבל, מתוך התמסרות , תקווה ואמונה יכולה להתמיר נקודת קושי לנקודת צמיחה.
כל שאנחנו צריכים הוא להסתכל פנימה, לשאול את עצמנו מה המניע האמיתי לבחירה ולפעול מתוך ידיעה שלמה שזה הדבר הנכון לעשות.
הידיעה הזו היא שתוביל אותנו לבחירה מתוך חופש.
