"חורף. לילה. אמא כורעת ללדת אחוזת כאבי צירים שהולמים בגופה כל כמה דקות. הכאב הלא מוכר מזדחל מגבה לעבר בטנה התחתונה ומכה בה כנשוך נחש. בבית האחוזה שבו גדלה מעולם לא דיברו איתה על עניינים נשיים. היא פוסעת בקושי בבית מנסה לפענח את הכאב. היא לבד. אבא בעבודת הלילה שלו, ההורים והמשפחה, שעזבה לפני שנתיים, בארץ רחוקה, השכנים לא מוכרים לה. בוכה בשקט לעצמה.
אבא נכנס סוף סוף אך מתארגן לצאת לעבודת יומו. עסוק כל כך בעצמו ובעבודתו ולא שם לב לזוגתו הנאנקת מכאבים. רק כשהבינה שעוד רגע תישאר שוב לבד העזה לומר לו בקול ענות חלושה שלדעתה היא צריכה ללדת.
כמה דקות אח"כ כבר יורדים שניהם במדרגות הצרות מדירתם הקטנה בקומה השלישית בבלוק השיכון ופוסעים לתחנת האוטובוס במעלה הרחוב. אמא בשמלה היחידה שקנתה להריונה מנסה להשיג את אבא בפסיעותיו הגדולות והמהירות.
אוטובוס הנוסעים מקרטע בדרך לבי"ח "הקריה" בתל אביב. ביישנותה ומבוכתה אינם מתירים לה להשמיע הגה או קול של כאב במהלך הנסיעה שמא יופנו מבטי הנוסעים הזרים אליה, או אולי ינעץ בה אבא את מבטו. לא מאפשרת לעצמה ליפול לפחד שכבר החל לעלות בה מרגע שהחלו הצירים לילה קודם. יורדים בתחנה, אבא שוב ממהר במעלה הגבעה הקטנה אל בית החולים, אמא מקרטעת אחריו. כשמגיעים למחלקה, הוא אומר לה "עכשיו יטפלו בך פה" והולך. היא לא יודעת עברית ולא מבינה מה קורה סביבה. מוליכים אותה למיטה, היא בוכה בשקט לכרית, כואבת ובודדה."
סצנת סיפור הלידה היא הרבה מעבר לסיפור הלידה של האישה בת ה49 שישבה מולי. הסצנה הזו היא סיפור חייה.
הסצנה הזו שולחת חוטים עדינים של מהות קיומית לחייה עוד בטרם נולדה. הפער בין העולמות הפיזיים שבהם גדלה וחייתה אמה, הפער בין העולמות הרגשיים שלה ושל בעלה, הפער בין מה שנראה בחוץ לבין מה שהרגישה בפנים, הניסיון להדביק כל הזמן את הקצב שלו ולא להקשיב לקצב שלה שהיה לא לגיטימי ובעיקר הבדידות הגדולה.
כל אלה היו של אמה אך הטביעו חותמם, שלא במודע, בילדה שבגרה לאישה והגיעה עם סיפור חיים שהמאפיינים הללו "כאילו נכתבו עליה" (כך היא אמרה).
היכולת להתבונן בסיפור הלידה, לזהות את הצופן החבוי בו, להבין את משמעותו, ולהפריד מעצמה את מה שכבר לא משרת אותה היום, כל אלה איפשרו לה להיוולד מחדש.
