ליצור "יש מאין" נתפס בעיני רבים מאתנו כשיא כושר ההמצאה וחדשנות לשמה. שנים רבות חשבתי שהמצאה "יש מאין" היא המצאה שנובעת מתוך החסר, וקשורה ביכולת להתבונן על משהו אחד ולראות בעיני רוחנו את הפוטנציאל שלו להיות משהו אחר. כילדה הייתי עומדת משתאה מול ידיה של אימי שלקחה פיסות נייר לבנות חלקות ובאופן פלאי גזרה דמויות מחוברות שקמו לתחייה מתוכן.
רק בשנים האחרונות הבנתי שה"אין" הוא לא באמת "אין", במובנו של ה"כלום" או ה"ריק". הרבה פעמים אנו אומרים או חושבים שפיתחנו משהו חדש, שמצאנו דרך חדשה, שייצרנו מודל שלא שמעו עליו קודם, ואנו בטוחים שרגע היווצרותו הוא רגע הולדתו. לעיתים קרובות אנו אף מוחקים את כל מה שהיה לפניו וטוענים ליצירה חדשה. אני רוצה להציע נקודת התייחסות חדשה ל"אין" בתור משהו שלם העומד בפני עצמו, ויש בו היכולת לעבור טרנספורמציה ולהפוך למשהו אחר. הדבר נכון לגבי כל תחום בחיים שלנו. כל יצירה שלנו תמיד תהיה מבוססת על נקודת התחלה אחרת שבתוכה כבר נמצאה המהות של היצירה הבאה. פסל שנולד מתוך גוש חימר, ספר שנולד מתמונות דמיוניות במוחו או בחייו של הסופר וכמובן גם אדם שעשה מהפך בחייו וניצני השינוי היו בו כבר קודם. כך שבפועל אין "יש מאין". החדשנות וההתפתחות תמיד יהיו מבוססים על "יש מיש".
גישת ה"יש מיש" מלמדת אותנו גם שני שיעורים חשובים, הראשון שבהם הוא הענווה והשני שייכות.
הענווה מקורה בהבנה שאנו, חכמים ככל שנהיה, נוכל להביא לעולם יצירות המושתתות על הידע, הניסיון והפיתוחים שכבר התקיימו עד היום, בלעדיהם לא היינו יכולים לייצר את קפיצת המדרגה בחידושים שיצרנו.
השייכות מתייחסת להוויה המבנית שלפיה אנו חלק משלם גדול יותר מאתנו. גם אם נדמה לנו שהרעיונות שלנו נולדים במוחנו, והיצירות שלנו נוצרות תחת ידינו, הרי שבתמונה הגדולה יותר נמשכים חוטים עדינים של חיבור בינינו לבין אחרים המהווים עבורנו דמויות השראה, או לעיתים דמויות ניגוד. ניסיון ולקחים של אחרים הופכים להיות נקודת המוצא עבורנו, כישלונות והצלחות של אחרים מוצאים את דרכם להנחות היסוד של הפיתוחים שלנו ועוד.
גישת ה"יש מיש" מאפשרת לנו לשמור על תפיסת עולם שלמה יותר שבה כל יצירה מרושתת ליצירות אחרות בעבר ובהווה, וכל אדם קשור בהתפתחותו לאנשים אחרים בעבר ובהווה.
